החלטה בתיק בש"פ 7613/12

ביום 11.9.2012 הוגש נגד העורר ושניים נוספים (להלן: גבריאל ודור, וביחד: הנאשמים) כתב אישום לבית המשפט המחוזי בירושלים, שבו מיוחסות לו עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, החזקת סכין שלא כדין ואיומים (עבירות לפי סעיפים 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), סעיף 186 בצירוף סעיף 29 לחוק וסעיף 192 לחוק.

לפי המיוחס בכתב האישום, ביום 31.8.2012 בסביבות השעה 3 לפנות בוקר, הגיעו הנאשמים יחד עם ליאור מירו (להלן: ליאור, וביחד: החבורה), כשהם חמושים בסכינים ובאלות עץ, לביתם של מרים ואליהו אזולאי (להלן: מרים ואליהו) בבית שמש. בני החבורה דפקו על דלת הבית, וצעקו לעבר מרים כי הם מחפשים את א' וכי הם מתכוונים להרוג אותו. מרים השיבה לבני החבורה כי א' אינו בביתה, והם פנו אל עבר הרחוב שם פגשו את א'. במקום נכח גם אליהו, שניסה להרגיע את גבריאל. בני החבורה תקפו את א' באלות ובסכינים. ליאור דקר את א' בסכין מעל מותן ימין. א' התמוטט על ספסל במקום. בשלב זה, ניסה העורר לדקור גם הוא את א'. מרים הטיחה בעורר "מה אתה עושה, אתה רוצח!", והוא השיב לה "אין לי עניין איתך, אני רוצה לרצוח את א', את כמו אימא בשבילי". בשלב זה, מרים תפסה את העורר ומנעה ממנו להמשיך במעשיו. בני החבורה המשיכו להכות את א' באלות, בעודו שרוע על הספסל, והוא איבד את הכרתו. מרים קראה לעברם כי היא מזמינה משטרה, ובני החבורה נכנסו לכלי הרכב שבאמצעותו הגיעו למקום ונמלטו. העורר הוא שנהג ברכב. מכאן לכאן הגיעה אל אזור ההתרחשות אימו של א' (להלן: האם) שניסתה לעצור את הרכב תוך שהיא חוסמת אותו בגופה. העורר האט בתחילה, אך בהמשך האיץ לעברה של האם וזו נאלצה לקפוץ לצד הדרך כדי להימנע מפגיעה. כתוצאה ממעשיהם של הנאשמים וליאור, נפצע א' פצע עמוק באזור האגן, ונזקק לטיפול רפואי כירורגי.

           בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצר הנאשמים עד תום ההליכים. בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' כהן) קבע כי קיימות ראיות לכאורה לביצוע המעשים המיוחסים לנאשמים, ובפרט - גרסתם של מרים ואליהו שחזו באירוע. בנוסף צוין כי יניב ודור סירבו להשיב לשאלות החוקרים, ויניב סירב להגיב לטענות אימו של א' במסגרת עימות שנערך ביניהם. בית המשפט קבע כי קיימת עילת מעצר מסוג של מסוכנות וכן הימלטות מפני הדין, וכי בנסיבות אלה "אין תחליף למעצר ממש". לשם השלמת התמונה יצוין כי ליאור נמלט מן הדין וטרם אותר, וכי בשלב בו ניתנה ההחלטה א' עצמו טרם אותר, לאחר שברח מבית החולים.

הערר שלפניי מכוון בעיקרו לקביעת בית המשפט בדבר ראיות לכאורה, ולהימנעותו מבחינת חלופת מעצר. בין היתר, מפנה ב"כ העורר לגרסת אליבי שמסר העורר שלפיה שהה בזמן האירוע בחתונת אחיו, אשר נתמכה בעדות בת-זוגו של העורר וצלם החתונה; להיעדר "מתלונן" - הנפגע באירוע (א') לא מסר גרסה לפני ההחלטה בבקשת המעצר, ולאחריה מסר גרסה שלפיה נחתך מחוט תיל; לסתירה בין גרסתה של מרים שלפיה א' הותקף באלות ובסכינים, לבין היעדר ממצאים רפואיים בנדון; לסתירות בין הודעתה של מרים להודעת אליהו ביחס לחלקו של העורר באירוע; לסתירות פנימיות בין הודעותיה השונות של מרים (בין היתר, ביחס להיכרותה של מרים עם הנאשמים; לזיהוי העורר - החולצה שלבש; מעשיו של העורר במהלך האירוע - בגרסה מאוחרת הוסיפה כי הוא דקר את א' עם מברג וכי הוא אמר לעברה "את כמו אימא בשבילי", דברים שלא בא זכרם בהודעה הראשונה; מספר התוקפים; אופן תחילת האירוע; לתפנית בהודעותיה של מרים שמעוררת חשש לתיאום גרסאות עם אימו של א'; לקשיים בגרסתה של אימו של א' ביחס לניסיון הדריסה ולזיהוי הנהג, שאינה נתמכת בראיות נוספות. העורר טוען כי נוכח הכרסום בחומר הראיות, יש לשחררו ממעצר, או לבחון את אפשרות שחרורו לחלופת מעצר. בעניין זה נטען, כי בית המשפט לא בחן באופן ממשי את אפשרות שחרורו של העורר לחלופת מעצר, וכי נוכח נסיבותיו האישיות של העורר (אב לחמישה שהאחרון מהם נולד בהיותו במעצר) יש להורות על שחרור לחלופה כאמור.

בדיון שהתקיים לפניי, סמכה באת-כוח המשיבה את ידיה על החלטת בית המשפט קמא, והפנתה להחלטתו של חברי השופט נ' הנדל בערר שהגיש דור (בש"פ 7429/12 עמור נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.10.2012)). בהחלטה זו נקבע כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית למעצרו של דור עד תום ההליכים, וכן עילת מעצר מסוג של מסוכנות ושיבוש מהלכי משפט. המשיבה טוענת כי טענת האליבי אינה משרתת את העורר, שכן החתונה הסתיימה בסביבות השעה 2 לפנות בוקר, זמן מה לפני האירוע נושא כתב האישום. המשיבה מדגישה כי הקביעה הלכאורית בדבר נוכחות העורר במקום ומעורבותו באירוע מתבססת על שלוש עדויות - של אליהו, מרים ואימו של א'. אשר לטענות כלפי הודעתה של מרים - נטען כי הסתירות הנטענות אינן יורדות לשורש גרסתה, ואינן משנות את המסקנה בדבר קיומה של תשתית ראייתית לכאורית נגד העורר. העובדה שא' ממאן להעיר נגד הנאשמים אינה יכולה לשרת את עניינם, שכן עולה מהעדויות האחרות כי הוא חושש לחייו. המשיבה מדגישה כי כל העדים הביעו את חששם מפני הנאשמים, וכי אחת מהן דיווחה על איומים שהופנו כלפיה בנדון. בנוסף, ציינה ב"כ המשיבה כי רימון הושלך לעבר ביתם של מרים ואליהו, עדי התביעה. בעקבות הדיון, הגישה ב"כ המשיבה את מכתבו של רס"ב רונן מזרחי ממפלג תשאול ימ"ר ירושלים במשטרת ישראל, שבו נמסר כי ביום 10.10.2012 הושלך רימון רסס לבית משפחת אזולאי, ונפצעו מספר אנשים. ב"כ העורר טען מצידו כי לא ניתן לקשור את האירוע האחרון לפרשה שלפנינו.

דיון והכרעה

בשלב בחינת בקשת המעצר עד תום ההליכים, בוחן בית המשפט אם קיימת תשתית לכאורית להוכחת אשמתו של הנאשם בעבירות המיוחסות לו. בחינה זו אינה דורשת הוכחה ברמת הסתברות של מעל לכל ספק סביר, אלא מסתפקת בבחינת הכוח ההוכחתי הפוטנציאלי הטמון בחומר החקירה הגולמי. ראיות לכאורה בהקשר זה הן ראיות שלגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט - תוך כדי העברתן בכור ההיתוך של החקירות ומבחני הקבילות והמשקל - יוביל בסופו של המשפט לביסוס אשמתו של הנאשם מעבר לכל ספק סביר. רק אם הבחינה הלכאורית מגלה ליקויים יסודיים או קשיים אינהרנטיים בחומר החקירה, באופן שהחומר הגולמי כפי שהוא נתפס כיום לא יוכל בעתיד לגבש תשתית ראייתית אשר יש סיכוי סביר שניתן לבסס עליה הרשעה, תתבקש המסקנה כי אין מצויות נגד הנאשם ראיות לכאורה להוכחת אשמתו, ובמצב דברים זה אין מקום למעצרו עד תום ההליכים (בש"פ 6742/11 אלמכאווי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.9.2011); בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133 (1996)). בשלב בחינת הראיות לכאורה אין בית המשפט נדרש לבחון את מהימנות עדים או את משקלן של העדויות, אלא-אם-כן מדובר בפירכות מהותיות וגלויות לעין, המצביעות מעצמן על כרסום ממשי בקיומן של ראיות לכאורה (בש"פ 352/11 ברי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.1.2011)).

לאחר שבחנתי את חומר הראיות שהוגש לי, הגעתי לכלל מסקנה כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית למעצר העורר עד תום ההליכים המבוססת על הודעותיהם של מרים, אליהו ואימו של א', וכי אין בטענות העורר כדי לשנות ממסקנה זו.

           עיקר טענותיו של העורר מכוונות כאמור לגרסתה של מרים - לסתירות פנימיות בה, ולסתירות בינה לבין עדויות אחרות בתיק. כפי שציין גם השופט נ' הנדל, שניתח את הודעתה של מרים במסגרת עררו של דור, גרסתה אינה חפה מקשיים. בין היתר, אי ההתאמה בין גרסתה של מרים שלפיה הנאשמים היכו את א' באלות, לבין התיעוד הרפואי שלפיו הוא סבל מפצע דקירה בלבד, והגרסאות השונות ביחס לחלק שנטל העורר באירוע. יצוין כי בעקבות הטענות שהועלו נגד גרסתה של מרים ומהימנותה, הורה בית המשפט קמא על נציגי המשיבה להיפגש עימה, ותרשומת פגישה זו הועברה לבית המשפט עובר למתן החלטתו. עם זאת, בשלב הנוכחי לא מצאתי כי יש בקשיים אלה כדי לכרסם בתשתית הראייתית הלכאורית למעצר העורר. זאת, נוכח משקלן המצרפי של שלוש העדויות יחדיו - של מרים, אליהו ואימו של א', הממקמות כולן את העורר בזירת אירוע הדקירה ובהימלטות ממנו, לעומת הכחשתו הגורפת של העורר את נוכחותו במקום. אליהו בהודעתו מיום 4.9.2012 מציין כי העורר הגיע למקום עם שאר החבורה, ותפס את א' (ש' 4, 8-7); אימו של א' זיהתה את העורר נוהג ברכב ומאיץ לעברה מייד לאחר הדקירה (הודעתה מיום 2.9.2012, ש' 10-9, 45, 86). אין בטענת האליבי כדי לשנות את המסקנה דנן. הצלם מציין אמנם כי העורר נכח בחתונה, אך אין סתירה בין נתון זה לבין מעורבותו באירוע נושא כתב האישום שהתרחש מאוחר יותר. עוד יצוין כי מנהל האירועים באולם שבו התקיימה חתונה מספר בהודעתו כי האולם התרוקן כבר בשעה 2 לפנות בוקר, בעוד שהאירוע נושא כתב האישום התרחש כשעה לאחר מכן. מהודעתה של בת-זוגו של העורר עולה אמנם כי הם נכחו במקום עד שעה 03:20, אך גרסה זו סותרת לכאורה את גרסת מנהל האירועים והצלם. אשר לטענה בדבר היעדר "מתלונן" בתיק - אכן, א' נמנע מהגשת תלונה נגד המעורבים באירוע וברח מבית החולים לפני שנחקר. בנוסף, בהודעתו מיום 10.10.2012 אמר לחוקר המשטרה כי הוא נחתך מגדר תיל, וסירב להפליל את הנאשמים. עם זאת, מן העדויות האחרות בתיק עולה כי הסיבה לכך היא חששו של א' מפני הנאשמים (מזכרי שיחה של חוקרי המשטרה עם אימו של א').

           כאמור, הן טענת האליבי, הן הטענות לסתירות יעמדו בכור ההיתוך של ההליך הפלילי, ואיני קובע בהן מסמרות. לצורך השלב הדיוני הנוכחי, מצאתי כי קיימות בעניינו של העורר ראיות לכאורה לאישומים המיוחסים לו, ולא ראיתי לקבל את הטענה כי הראיות הן בעצמה מוחלשת המחייבת שחרור לחלופת מעצר.

אשר לעילת המעצר - קיימת בענייננו עילת מעצר בשל המסוכנות הנשקפת מהמעשים המיוחסים לעורר. העורר חבר לכאורה לאחרים לאירוע אלימות קשה שנעשה בו שימוש בנשק קר. גם אם נניח שהעורר לא דקר במו ידיו את א', הרי שהעדויות מלמדות כי הוא נטל חלק משמעותי בתקיפתו האלימה ובאיומים על סביבתו. עוד יש לציין כי לעורר עבר פלילי בעבירות אלימות ואיומים, וגם נתון זה משליך על המסוכנות הנשקפת ממנו. בנוסף, על רקע העדויות השונות ביחס לחששם של עדי התביעה מפני העורר וחבריו, מסקנתי היא כי קיימת עילת מעצר גם בשל החשש מפני שיבוש מהלכי משפט.

העורר מלין על כך שלא נבחנה האפשרות לשחררו לחלופת מעצר. אכן, גם בעבירות חמורות יש לבחון, כמצוות המחוקק, אם לא ניתן להשיג את מטרת המעצר באמצעות חלופה שפגיעתה בחירותו פחותה. עם זאת, בנסיבות העניין לא מצאתי כי יש מקום להורות על תסקיר מעצר. העבירות המיוחסות לעורר הן עבירות אלימות חמורות, והחשש שהביעו עדי התביעה מפניו ומפני חבריו ניכר לעין. עוד יצוין כי העורר ביצע לכאורה את המעשים המיוחסים לו כשעונש מאסר על תנאי בר הפעלה תלוי ועומד נגדו, וכי הוא נשא בעבר בעונשי מאסר בפועל. בנסיבות אלה, לא נראה כי ניתן להשיג את מטרת המעצר ולנטרל את הסיכון בחלופה שפגיעתה בחירותו של העורר פחותה, ולכן למותר להורות על הגשת תסקיר מעצר בעניינו.

           הערר נדחה אפוא.

           ניתנה היום, ט' בחשון התשע"ג (‏25.10.2012).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. הג

מרכז מידע, טל' 077-2703333 begin_of_the_skype_highlighting ללא תשלום 077-2703333 end_of_the_skype_highlighting ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il

התקשר